לפני שבוע ציינו את יום ההולדת ה-96 של סבתא מרים. סבתא אמנם לא איתנו כבר 6 שנים אבל אנחנו מעדיפים לציין את היום שבוא התחילה את מאשר את יום מותה, כי סבתא הייתה מלאת חיים ממש עד חודשי חייה האחרונים. ואחרי שש שנים הכאב כבר מפנה את מקומו לגעגוע, ואפשר כבר לנסות ולנתח מה היא לימדה אותנו.

סתגלתנות:

אז כמי שנולדה באירופה בשנת 1925 היא חיה חיים קשים מאלו שאנו נחייה אי פעם. היא נולדה בעיירה סמבור (היום חלק מאוקראינה, אז אזור אנטישמי במיוחד של פולניה), נפרדה מאבא שהלך לנסות את מזלו מעבר לים, והצטרפה אליו בארגנטינה בגיל 9 עם אחותה הקטנה ואמה, במהלך שבוודאי הציל את חייה. היא התחילה ללמוד בבית הספר היסודי של רוסאריו (כמו שיעשה ליאו מסי כמה עשרות שנים לאחר מכן) בלי לדעת מילה בספרדית, אבל התגברה על מכשול השפה במהרה. בעיר הייתה קהילה יהודית ושם פגשה את סבא שלי (שהוריו היגרו לארגנטינה כמה עשרות שנים קודם לכן, ביוזמה של הברון הירש), והתחתנה איתו בזמן שלמד רפואה באוניברסיטה המקומית, בזמן שגם היא למדה אופטומטריה. החיים של המעמד הבינוני-גבוה היו יפים ונוחים והיא לא הייתה צריכה לעבוד במקצוע. הכל נגמר כשהמשפחה הצעירה (אמי נולדה בנתיים) והמורחבת (ביחד עם אחותו של סבא שלי, בעלה והילדים) החליטה לעלות לארץ בתחילת שנות החמישים. סבתא הייתה טורחת לציין שהם שילמו על הנסיעה מכיסם (ולא פספסו הזדמנות לטיול קצר באיטליה כשהאונייה עגנה שם בנמל). בארץ חיכתה לה חוויה מסוג אחר- הם הצטרפו לקיבוץ, חיו בתנאים קשים ורחוקים מהמותרות של ארגנטינה. סבתא עבדה כתופרת וטיפלה באמי הקטנה, בזמן שסבא התרוצץ בין בתי חולים וישוביי הסביבה (היה היחיד בקיבוץ עם רכב צמוד, מה שעורר כמובן קנאה רבה בקרב שאר החברים). בקיצור- היא חוותה בחייה שתי חוויות משמעותיות של הגירה, והסתגלה בצורה יוצאת דופן. בגיל מבוגר בהרבה, כשסבי נפטר היא עברה שינוי נוסף מ״אשתו של ד״ר פלבניק, הרופא המפורסם״ ל “סבתא מרים״- ראשת השבט שלנו, שמטפלת בילדים ומנהיגה את האירועים המשפחתיים ביד רמה.

כוחה של קהילה תומכת:

מחקרים שונים הראו שחיים בקהילה תומכת תורמים להארכת תוחלת החיים בצורה משמעותית. לסבתא היה מזל שחיה בקיבוץ עם חבורה של בנות גילה (הגברים נפטרו בגיל צעיר יותר) שהכירו בגילאי ה-20 וחיו יחד עד העשור העשירי לחייהן בסביבה אינטימית וקרובה. פרט לכך, סבתא אימצה ״ילדת חוץ״ שהייתה כמו אחות חורגת לאמי ואחיה והמשיכה להתגורר בקיבוץ, וגם ילדיה ונכדיה קראו לסבתא שלי ״סבתא״. היא ידעה תמיד מה עושה כל נכד (אמיתי או חורג) והיה לה ספר כתובות וטלפונים עם השמות והמספרים של כולם- וכמובן זכרה לציין את ימי ההולדת של כולם. הרשת החברתית הזו תמכה בה בחזרה בזמנים קשים (כשסבא שלי נפטר, ויותר מאוחר, כשאמא שלי חלתה ונפטרה גם כן), ואני בטוח שזו אחת הסיבות המרכזיות לאריכות הימים שלה. גם היום, כמה שנים אחרי לכתה, סבתא משמשת כגורם מלכד למשפחה- כשאנו נפגשים ומעלים זכרונות, וגם מרימים כוסית לזכרה, כמו שאהבה לעשות בחייה (היא עישנה, שתתה ואכלה מה שבא לה, והייתה צלולה עד גיל 90. אולי זה הסוד?).  

תמיד להעניק:

סבתא לא הייתה עשירה- היא הייתה חברת קיבוץ שחיה על תקציב צנוע, ותמיד נתנה ממה שהיה לה לילדים ולנכדים. וגם שלא היה ממש כסף לתת היא העניקה תמיד אהבה לסביבה. כשהייתי בצבא וסגרתי שבת -מה שקרה הרבה מאוד בסדיר, היא לא פספסה ביקור עם אוכל טוב, וגם אחר אך כשהייתי בקבע היא הייתה אופה כל שבת עוגה לחיילים שלי- שלמדו מהר מאוד לאהוב אותה והיו דורשים ממני בכל יום ראשון בבוקר להביא ״עוגה של סבתא״. היא כמובן תמיד נתנה ולא ביקשה שום דבר בתמורה, חוץ מזה שנקפיד לשמור על קשר רציף.

עם כל הבדיחות על יוצאות פולין סבתא שלי הייתה אישה חמה, משפחתית ואוהבת, שידעה לגעת ולהעניק אהבה לאנשים שמסביבה. גם שנים לאחר לכתה אני לא מסוגל להיזכר בה בלי להעלות חיוך ובלי להוזיל דמעה, אבל היום אני גם רואה ומעריך את החוכמה והעוצמה שלה.