אחרי כמה שבועות בשלב יסודות של קורס חובלים (או חודשים. אני לא זוכר בדיוק כי השלב נמתח כמו מסטיק) אספו אותנו בכיתה שלנו והודיעו לנו שאנחנו הולכים להשתתף בטקס יום הזיכרון בכותל. לצורך זה אנחנו ניסע לבה"ד 1, נתאמן שם שבוע עם צוערים משאר הצבא ואז נתאמן ברחבת הכותל, נשתתף בטקס ונשאר שם כ"משמר הנר" עד לסוף יום הזיכרון ותחילת יום אירועי יום העצמאות. האמת שזה לא היה נשמע מרגש במיוחד אבל מצד שני זה אמר שנצא מהבה"ד והלימודים המשעממים ונהיה קצת בסביבה אחרת. לפני היציאה תדרך אותנו רס"ב אשר אלגוזי, הרס"ר שלנו מהימ"פ. "אתם תלונו בירושלים", אמר בקולו העמוק… "הזהרו ושמרו על הכידון של הנשק. זהו פריט חמיד". לא הבנתי על מה לעזאזל הוא מדבר. שלחו אותנו לאפסנאות לחתום על רובי גליל ארוכים, ועם כל רובה הגיע גם כידון- אותו סכין חדה שמתלבש מתחת לסתרשף בשביל לדקור את גוף האויב בשוחות. לא הבנתי מי ירצה לגנוב את הפריט הזה, ומה יעשה איתו (חוץ מלשחזר קרבות ממלחמת העולם הראשונה).

ארזנו תיק גדול ונסענו באוטובוס לבה"ד 1. לא הייתי אף פעם בתוך הבסיס וכשהגענו חשתי אכזבה עמוקה. זה "ה" בה"ד 1 שמדברים עליו בכזו הערצה? אסופה של מבנים אפורים מסביב לרחבה מאובקת ומסביב מדבר. ואבק. שונה מאוד מהנוף הירוק של בה"ד חיל הים. התארגנו בחדרים שלא היו שונים מאוד מהחדרים בבית החובל, רק ערומים יותר, והתחלנו בשגרה שכללה כמה שעות של צעידות, כמה שעות לימודים (אחד המדריך סונג'ר ללוות אותנו, ולמיטב זכרוני למדנו סימני מפה וניווט חופי ותנועה יחסית), מד"ס וזהו. את הצעידות ניהל הרס"ר האגדי של בה"ד 1, טאיטו. הוא היה ידוע לשמצה בקולו הרועם ובכך שידע לזהות שצוער לא חובש כומתה ממרחק ולנזוף בו. יחד איתנו צוותו לטקס פרחי טיס עם פז"ם דומה לשלנו, וצוערים מקורס קציני חי"ר שנראו לנו כמו לוחמים מחוספסים וותיקים. בפועל הם היו שנה וחצי או שנתיים בצבא (אל מול החצי שנה שלנו), אבל חלקם חוו לחימה של ממש באירועי מנהרת הכותל שארעו ממש לפני שהתגייסנו ובאופן כללי היינו כל כך שבוזים מהקורס שכל יחידה קרבית בצבא נראתה לנו כמו אוטופיה. על מגרש המסדרים נעמדנו בשלשות לפי השיוך הצבאי- קודם חובלים (אנחנו נעמוד הכי קרוב ללפיד), טייס ואז הצוערים הירוקים. היינו אמורים לצעוד מחוץ לרחבת הטקס פנימה, לפנות שמאלה כאיש אחד, לעמוד בדום, הכתף או "הצג" במשך הטקס, ואז החיילות האחרים היו אמורים לפנות את הרחבה ו-2 נציגים שלנו להמשיך "לשמור" על הלפיד, במשמרות מתחלפות, למשך 24 שעות. החלק הטריקי ביותר בתרגיל הצעידה היה להתחיל לצעוד יחד כאיש אחד. עד אותו הרגע, נניח- בצעידות סוף קורס חובלים, היינו עושים "במקום דרוך!", הולכים ארבעה חמישה צעדים במקום (שמאפשר לכולם להסתנכרן לקצב) ואז היה "קדימה צעד" וכולם היו מתחילים בשמאל ימין. פה בגלל חוסר מקום או סיבה אחרת נדרשנו לעבור יחד מעמידה בהכתף לצעידה בלי לדרוך במקום וזה דרש לא מעט חזרות ותרגולים, ואיכשהו תמיד אני או שני החבר'ה בשלשה איתנו התבלבלנו והתחלנו עם הרגל הלא נכונה או לא בקצב. בחזרות, כשצעדנו היינו כולם על מדי ב', אבל אותנו היה קל לזהות כי היינו עם כובעי מצחיה כחולים של קורס חובלים. וכך טאיטו היה מרעים, מקצה רחבת המסדרים:"שלשה שלישית חיל ים!!!" "מה אתם עושים? אתם הולכים לי ימין שמאל ימין במקום שמאל ימין שמאל!!!" "מחדש!". ואז היינו מסתדרים מחדש ומנסים שוב. כשזה לא הלך, עוזרו הנאמן של טאיטו, רס"ר צרפתי, היה נעמד ליד השלשה שלנו ומיישר אותה. אחרי מיליון ניסיונות בשמש המדבר הקופחת קלטנו את העניין. סיימנו את הצעידות בבה"ד 1 ביום חמישי ונסענו לירושלים. שם התמקמנו בבית הארחה נחמד ברובע היהודי. ביום שישי ערכנו חזרות ברחבת הכותל, ואז חזרנו לבית הארחה ועשינו קבלת שבת עם כל פרחי הטיס והצוערים. נכנסה השבת והיינו אמורים לנוח עד מוצאי שבת- מועד הטקס ותחילת אירועי יום הזיכרון. זה אולי מה שהמדריכים שלנו חשבו, אבל הם לא הכירו את מחזור צ"ג כי אז התחיל הבורדל.

החבר'ה הדתיים מצאו משפחות דתיות ברובע שארחו אותם. חברינו למחזור שהיו ירושלמים- נעלמו להם. חתכו הבית ולחברות ולמשפחות. יקי הביא את חברתו הצעירה (הייתה עדיין בתיכון), והם הסתגרו בחדר והתגפפו. בחדרים היו מיטות קומותיים והם תפסו את המיטה העליונה ועשו מה שעשו, מבלי לשים לב שבמיטה מתחתיהם ישן לו החניך משה, שהתעורר בשבת בבוקר משינה מתוקה למצוא את מיטת הקומותיים שלו רועדת. שאר המחזור עלה על בוקסר בלי חולצה ועסק בפיצוח גרעינים או בתחרות שכיבות שמיכה בין וגנר לחנן דרובינר, תוך שהם צועקים אחד על השני:" דחוס!" ו"אסטריקס רוטנסקי" לקול צהלות החברים. הצוערים מבה"ד1 ופרחי הטיס הביטו בנו המומים. בסוף השבת, כשעלינו על המדים הלבנים וחבשנו את כובעי הקסקט- ההלם התחלף בקנאה.

והייתה להם סיבה טובה לקנא. נראינו כמו מיליון דולר. הטקס עבר בלי אירועים מיוחדים, וכמי שצופה בטקסים האלה מילדות זה היה מרגש להיות חלק מהעניין. אבל האקשן האמיתי התחיל אחרי הטקס. ארבעה מאיתנו נשארו לעמוד ליד האבוקה שדולקת מתחילת יום הזיכרון ועד סופו ב"הצג". זוג עומדים, זוג נחים, ומתחלפים כל רבע שעה. במשמרות הלילה זה היה נחמד, רחבת הכותל הייתה ריקה והיה קריר ונעים. בשעות היום זה כבר היה סיפור שונה. איכשהו נפלנו על חמסין קטלני, והרבע שעה הזו של עמידה עם הכובע הכבד על הראש, מדים ארוכים ונעלים שחורות מצוחצחות שמתלהטות מקרני השמש, הייתה סבל צרוף. מתישהו אני זוכר שעצמתי את העיניים וכשפתחתי אותן ראיתי הכל צבוע בצבעי כתום, כאילו אני מביט על העולם דרך צלופן. הרגשתי שאני עוד שניה מתעלף, ורק במזל בדיוק נגמרה המשמרת והוחלפנו. אבל- החום האמיתי לא הגיע מהשמש היוקדת. לא, הוא הוקרן מבנות הרובע היהודי החסודות, שהמראה של גברים צעירים במדים לבנים היה כנראה התממשות של כל הפנטזיות שלהן. הן כרכרו סביבנו נון סטופ. כל חובל שנקרה לסביבה קיבל שתיה, משהו לאכול, הציעו לו כסא לשבת בצל, ואם היו יכולות, היו לוקחות את הגליל ושומרות על האבוקה במקומנו. הן שאלו מלא שאלות של ילדות שמתלהבות מגברים צעירים במדים- כולל האם אנחנו מהקומנדו (אולי בגלל שלנשק שלנו הייתה מחוברת סכין? בכל מקרה- לא הכחשנו). לדעתי אם היינו נשארים שם עוד לילה, כתשעה חודשים לאחר מכן היה שוטף את הרובע גל של לידות. אבל למזלן, לאחר טקס הדלקת המשואות בהר הרצל, כובתה האבוקה ואנחנו אספנו את החפצים שלנו מבית ההארחה, עלינו על אוטובוס שלקח אותנו אל תחנה מרכזית ירושלים, משם נסע כל אחד לביתו לחגוג את החג.

נראה לכם? האוטובוס נסע באיטיות עד לבה"ד בחיפה, בדרך ראינו חגיגות וזיקוקים. הגענו בשעת ערב מאוחרת, וביקשנו להשתחרר לאחת מבמות הבידור בחיפה. סורבנו כמובן, וכדי לעשות את העניינים גרועים יותר, גם לא הסכימו לותר לנו על מבחן ביום המחרת. אז ראינו את הזיקוקים וההופעות בטלוויזיה במועדון, הלכנו לישון ובבוקר קמנו, סידרנו את החדרים והלכנו לכיתה לעשות מבחן (ניווט חופי, או תנועה יחסית). רק לאחר מכן, בצהריי יום העצמאות, הסכימו שנצא לכמה שעות אפטר להנות מהחג. אני לא באמת זוכר איך ביליתי את אותו היום- יכול להיות שהלכנו כמה חבר'ה לחוף הים בחיפה או משהו כזה. זה היה יום העצמאות ה-49 של מדינת ישראל. יום העצמאות שבא אחריו, החמישים, כבר נחגג בהרבה יותר פאתוס. למי מאיתנו שיסיים את הקורס כשנה לאחר מכן, בסמוך ליום העצמאות, יהיה את הכבוד לחגוג את יובל החמישים למדינה. אבל ביום העצמאות ההוא בשנת 1997, סוף הקורס היה נראה רחוק. מאוד.

אה כן- עד כמה שידוע לי אף כידון לא נגנב וכולם שבו לנשקיה בשלום. מסתבר שזה לא היה פריט כזה "חמיד" אחרי הכל.