קורס חובלים הכיל המון תכנים לימודיים, אבל מדי פעם ערכנו תרגולים שנסבו סביב ערך המנהיגות. היו סדרות, היו מטלות יחידניות, והיו גם תרגולים (שהיום הייתי קורא להם "דינאמיקה קבוצתית") שבאו להדגים או להדגיש סוגיה מסויימת. מתישהו בשלב סטי"ל אספו אותנו באחר צהריים שמשי אחד ואמרו שנתרגל מנהיגות. חולקנו לקבוצות של חמישה או שישה וקיבלנו מטלה: בעזרת החומרים שזמינים לנו בחדרים ובסביבת בית הספר היינו צריכים להנחית בשלמות ביצה מגג בית החובל. אני מניח שמטרת התרגיל הייתה לבחון מי לוקח על עצמו את עמדת המפקד/מנהיג, מי מסייע לו (נניח- בהקראת זמנים), מי מסייע, מי אדיש ומי מפריע. קיבלנו זמן קצוב (רבע או חצי שעה) ובסיומו היינו צריכים להשליך את המתקן שבנינו מהגג לרצפה. הקבוצות האחרות החלו לעבוד בקדחתניות- למדוד, לתכנן, לנסר, לגזור ולהדביק. התמה הכללית הייתה לבנות מתקן שיעכב את הנפילה ושישכך את הנחיתה. לצורך העניין הקבוצות האחרות בנו מקרטונים, חוטים ובדים מצנחים, תא מרופד לביצה, רגלים שנועדו לספוג את המכה בנחיתה ועוד ועוד. בקבוצה שלנו, לעומת זאת, הדינמיקה הייתה אחרת. במקום עשייה משותפת- יניב תפס את הפיקוד והשתלט (כמו תמיד. לא סתם קראנו לו "נפו" שזה קיצור של נפוליאון). את רובנו המשימה לא ממש עניינה, ומי שנותר לא היה בעל מעוף, דמיון או יכולות טכניות מספקות לתכנן ולייצר מתקן הצנחה מתוחכם. במקום זאת, יצרנו את הדבר הבא: לקחנו שתי שמיכות סקביאס מקופלות. העמדנו את הביצה ביניהן בעזרת איזה קרטון מקופל. עטפנו בניילון פצפצים. קשרנו הכל בחוט ווואלה! מישן אקומפלישד. המדריך שהיה צמוד אלינו לענייני משוב ובקרה (לדעתי זה היה גיא רום) הביט בחוסר אמון. לא כל כך חוסר אמון בפתרון אלא בכך שחניכים שנמצאים חודשים ספורים מסיום אחד הקורס היוקרתיים בצבא מצליחים להוציא מתחת ידם פתרון מטומטם כל כך לבעיה פשוטה. ובכל זאת, ולזכותו יאמר, הוא לא התערב. עם תום הזמן המוקצב למשימה שני נציגים מכל הקבוצה עלו לגג (מסלול שהיה מוכר לנו היטב מימי פאב הפילורוס שפעל שם בשלב יסודות) והשאר חיכו למטה. הקבוצה הראשונה הטילה את המתקן שלה, שריחף מעדנות ונחת בצורה מושלמת. המדריך ששפט את המשימה בחן את תוכן המתקן- ואישר שהביצה שלמה. הקבוצה השניה הטילה את המתקן שלה, פחות אלגנטי, יותר מהיר ויותר מסוכן לביצה, שלא שרדה את הנפילה. ואז הגיע תורנו. הקבוצות האחרות שלא ראו עד אותו רגע את היציאה המתוחכמת (בכל זאת, מדובר ב-2 שמיכות מקופלות) לא האמינו כשנציגנו הטילו אותה מהגג. עצרנו את נשימתנו- האם זה יצליח? מהירות הנפילה, וצליל ה"טאמפ" העמום שנוצר במגע החבילה עם הקרקע לא הותיר מקום לספק. את חלל בית הספר ניסרו געיות צחוק. אנחנו, חברי הקבוצות האחרות, המדריכים- כולם פרצו בצחוק מתגלגל, כזה שמוהל בתוכו שמחה לאיד ופורקן ששמור לקומדיות סלפסטיק פרועות במיוחד. אפילו ירון המד"ר הגניב חיוך. זה היה דבילי ברמות, שאי אפשר היה להשאר אדיש. החניך שהיה אמור לפתוח את החבילה לא הפסיק לצחוק והתקשה להתיר את החבל שקשר את השמיכות. בסוף, בעזרת לדרמן, הוא חתך את החוט, הרים את השמיכה הראשונה, הסיר את הפצפצים, הוציא את חתיכת הקרטון ומצא בפנים- ביצה לבנה ושלימה לגמרי. את קולות הצחוק החליפו קולות השתאות. מישהו מהמדריכים סינן מאחורה :" מפגרים אבל אופטימיים". אם היו לקחים פיקודיים מהמטלה הזו, אני לא זוכר אותם. הקטע הזה התפספס לגמרי. התובנה שלי שנשארה היא שלפעמים כן אפשר לזרוק ביצה מבניין בלי שתישבר, אם עוטפים אותה במספיק שמיכות סקביאס ומקווים לטוב.

All reactions: