רבים שואלים אותי- יותם, איך הגעת להייטק?

התשובה שאני בדרך כלל נותן היא- בבניין שבו אני עובד יש 61 קומות. מתחתיהן יש 3 קומות של חניון. בקומה התחתונה יש שער דרכו מפנים את הזבל.

אז משמה.

לא הייתי אמור לעבוד בהייטק בכלל ובטח שלא בסייבר. אני לא בוגר 8200, לא האקר חובב ולא כתבתי שורת קוד מימי.

שירתתי בחיל הים בקורס חובלים, עבדתי בתעשיות הבטחוניות, משם דרך חברת מודיעין הגעתי בדרך לא דרך לתחום הסייבר, ושם נשארתי, בתפקידים שונים עד היום.

אם אני עשיתי את זה, זה בוודאי אפשרי, אך לא הייתי ממליץ לנסות לשחזר את המסלול שלי.

התחלתי לעבוד בחופש הגדול של כיתה ו׳, שהייתי בן 12, בפרדס של סבא של חבר שלי. סחבנו גזם, פרסנו צינורות השקיה, היה חם וקיבלנו מעט מאוד כסף. אבל בגלל שבדיוק התחלתי לגלוש רוח- תחביב יקר מאוד, שהיה לי ברור שהמשפחה שלי לא תממן, ידעתי שאני צריך להרוויח כמה שיותר כסף ואני לא יכול להיות בררן. בשנים שלאחר מכן עבדתי בחקלאות (מילוי שתילים), גינון, שטיפת רכבים בתחנת דלק- כל עבודה שאבא שלי הצליח למצוא לי. בגיל 14 הוא מצא לי עבודה במטבח של גבעת חביבה, ושם עבדתי פחות או יותר בצורה רציפה עד סוף י״ב. כשקיבלתי רישיון נהיגה התחלתי לעבוד בחנות ציוד משרדי מקומית ולעשות משלוחים לכל האזור. ואז התגייסתי, ״עבדתי״ בשכר של חיילים עד סוף שירות החובה, ואז עבדתי בקבע עוד שלוש וחצי שנים. הציעו לי להמשיך לשירות ארוך בקבע, במה שנקרא אז תוכנית ״אופק״ (תוכנית שירות מפנקת מאוד לקצינים קרביים)- אבל לא רציתי להמשיך ללבוש מדים ובעיקר נמאס לי שאומרים לי מה לעשות.

אז השתחררתי, עשיתי פסיכומטרי ונסעתי לגלוש באיים הקנריים שלושה חודשים. לא ידעתי מה ללמוד- לא רציתי ללמוד משפטים (כמו רוב חברי החובלים), וכמובן לא את אחד המקצועות ההנדסיים (לא מתחבר לי ויש לי 65 בחשבון 3 יחידות). ישבתי עם הסילבוס של האוניברסיטה, מחקתי ומחקתי עד שנשארתי עם חוג אחד שעניין אותי- היסטוריה. ידעתי שזה לא יוביל אותי לאפיק תעסוקתי אבל הנחתי שלפחות אהנה ממה שאני לומד ולפרנסה – אדאג אחר כך.

לקח בדיוק סמסמטר אחד ומייד ״גוייסתי״ לחברה שנתנה שירותים לחברת ״רפאל״-איפיון, בדיקות, כתיבה טכנית והדרכות. החברה הוקמה על ידי יוצא חיל הים ועבדתי בה בתור סטודנט עם חברים שלי מהמחזור. זו הייתה עבודה מגניבה כי יכלנו לעבוד מתי שרצינו מהבית (פרט לנסיעות מזדמנות למתקנים של רפאל בצפון), עולם התוכן היה מוכר לנו (אפיון מערכות שו״ב צבאיות) והשכר השעתי היה 75 שקל לשעה- שכר אסטרונומי למשרות סטודנט באותם הימים. עבדתי בתדירות משתנה במהלך התואר, בעיקר באפיון של סירה בשליטה מרחוק ולאחר מכן ליווי של כל תהליך הקליטה שלה- ניסוי ים, הדגמות ללקוחות, הטמעות בחו״ל וכו׳. הנסיעות לחו״ל היו צ׳ופר אמיתי. נסיעת העבודה הראשונה שלי הייתה לסינגפור בגיל 25, ונהנתי מכל רגע. אחריה באו נסיעות נוספות לארצות הברית, צ׳כיה, אוסטרליה ועוד מדינות- לא משהו שגרתי עבור סטודנט למדעי הרוח. היו תקופות כל כך עמוסות בנסיעות שדרסו תקופת מבחנים, וכך מצאתי את עצמי מסכם מאמרים בטיסות, בשדות תעופה ואפילו בהפלגה  בספינה של צי זר. לקראת סוף הלימודים נפח העבודה גדל כך שבפועל עבדתי משרה מלאה, ואז שכנעתי את הבוס לעבור ממשרת סטודנט (שעות) למשרה מלאה (משכורת גלובלית). הייתי הראשון בחברה שעשה את זה, ונהניתי מאוד מהעבודה- בילינו שעות במתקנים שונים של רפאל בכל מיני פרוייקטים מסווגים, ניהלתי צוות גדול מאוד של אנשים משוחררים- כולם יוצאי חיל הים וכולם חובלים או לוחמי ש-13 לשעבר. אחרי שנה בערך בתפקיד הרגשתי מיצוי מלעבוד עם רפאל ועם הלקוחות בצי הסינגפורי- זה רגיש יותר מדי כמו העולם הצבאי שרציתי להשאיר מאחורי. וכנראה גם הראיתי את זה. נמאס לי מהעולם הבטחוני. הבוס שלי מצא לי עבודה בחברת BVR שפיתחה סימולטורים, וכך נשלחתי לעבוד שם כמאפיין מערכות (מה שהיום קוראים – פרודקט). אהבתי את העבודה- התחום התמקד בתוכנה ונגע בעולמות שלא היו מוכרים לי כל כך עד אז (מתקני אימון וסימולטורים). אהבתי את הקולגות (רובם חובלים, כמוני). לא אהבתי בכלל את העובדה שנשארתי באותו שכר אבל ידעתי שהבוס שלי גוזר מכל שקל שמשלמים 50% לפחות. לאחר שנה הפכתי להיות עובד מן המניין של החברה, שדרגתי את המשכורת, וסיימתי את היחסים עם הבוס הקודם. במקביל, כמה אנשים שעבדו איתי עברו לעבוד בחברה חדשה וסודית, שעשתה פרוייקטי Homeland security בכל מיני מקומות בעולם, אבל בעיקר במפרץ. החברה שילמה משכורות טובות מהרבה ותחום העיסוק היה מעניין יותר מהעולמות הצבאיים שבהם עסקתי עד אז. אז כמה חודשים לאחר שנהייתי עובד מן המניין התפטרתי ועברתי לחברה החדשה, בתפקיד שהוגדר אז כ״מאפיין מבצעי״ (השנה הייתה 2009, עדיין לא שמעו על המושג ״פרודקט״). התחלתי וגיליתי שמי שגייס אותי הוא לא זה שינהל אותי בפועל, ובתכל׳ס אין אף אחד כזה. אחרי כמה שבועות של חיפוש עצמי ושעמום ״הסתפחתי״ לצוות פריסייל שהורכב כולו מאקס- חובלים כמוני, והתחלתי להתעסק עם הכנה של הצעות, מענה למכרזים, הצגה ללקוחות וכו׳. באותו זמן החברה התחילה לפעול בהודו ואיכשהו נהייתי האחראי על הפעילות הזו- מה שדרש נסיעות בלתי נגמרות לכל מיני חורים ועבודה אינטנסיבית ביותר מול לקוחות ושותפים מקומיים- חוויה לא פשוטה בכלל. אחרי שנה בפוזיציה הזו עברתי לתפקיד  Product- marketing בחטיבה שהתעסקה עם פתרונות לערים חכמות. זה היה נחמד כי העיסוק היה יותר שיווקי ופחות מגע עם לקוחות, אבל עדיין כלל לא מעט נסיעות למקומות מעניינים כמו סינגפור, סין, גרמניה, ארצות הברית, ברזיל ועוד ועוד. אחרי קרוב ל-4 שנים באותה חברה הרגשתי מיצוי טוטאלי. החברה מיצתה את הפרוייקטים הגדולים שלה במפרץ והתחיל להיגמר לה הכסף, ובמאמץ להמציא את עצמה מחדש פנתה לשווקים חדשים וניסתה לפתח מוצרים חדשים שפשוט לא התאימו ל- DNA שלה, מה שגרם לחוסר שקט ארגוני, הזזה של אנשים מצוותים וממשימות לאחרים והמון מאבקים פוליטיים. זה הדרדר למצב שהאווירה הייתה רעילה וקשה היה לתפקד. באותו זמן (סוף שנת 2012) נולדה ביתי הבכורה והרגשתי שאם אמשיך לעבוד שם- אביא הבייתה איתי את האנרגיות השליליות, ואת זה לא רציתי. אז מצאתי עבודה בחברה קטנה בהרבה, בתפקיד מנהל מכירות. החברה מכרה שירותי מודיעין מבוססי רשת (WEBINT), ותחומי העיסוק שלה היו מגוונים ומעניינים, ובפעם הראשונה בקריירה שלי עסקו גם בתחומים אזרחיים. לא הצטיינתי במכירות,ורוב ההכנסות של החברה הגיעו מחוזים שנסגרו טרום תקופתי אל מול לקוחות בטחוניים גדולים ועם הנסיגה מעירק ואפגניסטן החוזים הגדולים נפסקו והחברה נכנסה למצוקה. המחלקה היחידה שהצליחה הייתה מחלקת מודיעין סייבר, שנתנה ללקוחות פרטיים התראה על איומי סייבר קונקרטים. הבעיה הייתה שהלקוחות האזרחים לא רצו לקבל שירות מחברה עם ״גוון״ בטחוני, החלטנו למצב מחדש את המחלקה הזו שתרגיש כמשהו יותר הייטקי מעולמות הסייבר-  קראנו לה SenseCy, (שילוב של Sense וסייבר, והגינו את זה כמו ״סנסאיי״). הבאנו שני אנשים נוספים- אחד לנהל את הפן הטכני והשני למנכ״ל את המיזם, אני לקחתי על עצמי את השיווק והמכירות. זה היה כייף כי זה הרגיש כמו סטרטאפ, זה היה קצת חתרני וקצת פרטיזני (המיזם ״חי״ מההכנסות של המחלקה ועוד קצת כספים שחברת האם הקצתה, אבל התנהל בצורה עצמאית למדי). למדתי המון, וגם הצלחנו לא רע- הלקוחות גדלו, יצרנו שירות עם הרגשה של מוצר SaaS ואפילו היו לנו לקוחות מחו״ל. הצלחנו ליצור שיתוף פעולה עם חברה גדולה מתחום הסייבר, אנליסטים התחילו לכתוב עלינו, הצגנו בתערוכות ובכנסים והכל נראה ורוד. כל כך ורוד, למעשה, שהנהלת החברה הבינה שיש לה ביד אוצר ומייד ניסתה למנף אותו. אנחנו חשבנו שזה לא נכון ושכדאי לעשות מזה סטרטאפ על מלא- ליצור יישות עצמאית, לגייס כספים, ולצמוח (מיתוג עצמאי ומוצלח כבר היה לנו). אבל ההבטחה לאקזיט גדול הביאה לכך שהבעלים ננעל על אופציה של מכירת החברה לגוף בינלאומי גדול ועשיר, נתן לחברה תג מחיר מפוצץ והמו״מ יצא לדרך, ובסופו, כצפוי, העסקה התפוצצה משום שהפערים היו גדולים מדי. אז נותרנו ללא קונה ולא כסף להמשיך לממן את הפעילות. אני כמובן התנגדתי בצורה קולנית למהלך והבאתי כדוגמא חברות מודיעין סייבר נוספות שהחלו לקום אז ולצבור תאוצה (שאיתן יכולנו להתמודד בקלות משום שכבר היה לנו ניסיון ומוניטין), אבל כלום לא עזר, וכשנגמר הכסף הראו לי בנימוס את הדלת החוצה. לא היה אכפת לי כל כך כי למדתי המון בזמן הזה, ומבחינתי כבר הייתי כשיר לעבוד בחברת סייבר ״אמיתית״. אבל לפני זה הייתי צריך לפתור לעצמי סוגיה- האם להמשיך לתפקיד מכירות (שבו לא הצטיינתי) או להתמקד בתחום השיווק שממנו מאוד נהניתי וגם נחלתי הצלחה לא מבוטלת. שוחחתי עם כמה שועלי מכירות ותיקים מכל מיני סוגי חברות. כולם היו באמצע גיל הארבעים שלהם, מנוסים מאוד, וגם גרושים מאוד. הבנתי שלאורח החיים של איש מכירות מוצלח (שלפחות באותה תקופה כלל המון טיסות לחו״ל) יש מחיר, מחיר שאיני מוכן לשלם. אז התמקדתי בשיווק וחיפשתי משרות בתחום, ותוך חודש בערך, מצאתי עבודה בחברת סייבר קטנה אחרת שעסקה בתחום (שבאותה נקודת זמן היה חדשני) של הערכת סיכוני סייבר לחברות. הרעיון היה נחמד, נראה היה שיש שוק והיו לחברה זוג יזמים מנוסים מאוד, אז החלטתי להצטרף. במשך שנה וחצי ניסיתי ככל יכולתי לבנות את המותג, לחנך את השוק (שהיה בתולי מאוד בימים ההם), למצוא לקוחות, ליצור שיתופי פעולה- כל פעילות עסקית חוץ מלגייס כסף. אפילו הצלחתי להביא לכך שאחד הבנקים הגדולים בעולם יבצע בדיקת היתכנות למערכת שפיתחנו, תהליך שקרה אצלם במשרדים בארצות הברית, ובסופו הם אמרו לנו בנימוס אמריקאי שהכיוון שלנו מבטיח אבל המערכת שלנו לא בשלה. זה היה תמרור אזהרה בולט עבורי, והתחלתי להבין שמאותה חברה לא ייצא מה שקיוויתי. בנתיים היחסים בין היזמים לביני ובינם לבין עצמם התדרדר, והיה לי ברור ששם אני לא אמשיך. התחלתי לרחרח במקומות אחרים אבל זה היה נראה לי עוד מאותו דבר, עוד סטרטאפ עם רעיון שלא ברורה ההתאמה שלו לשוק ופאונדרים שיכולים להשפיע מאוד על היום יום שלי אך שאין לי שום דרך לתהות על קנקנם לפני שאתחיל לעבודת איתם באופן צמוד. מה שכן, ראיתי את ״עבודת״ הפאונדר וזה היה נראה לי מעניין וכייפי. בדיוק נולדה ביתי השניה והיה ברור לי שלא אוכל להיות פאונדר במשרה מלאה (כלומר- לעבוד על מיזם תקופה מסויימת מבלי להביא כסף הבייתה). אז החלטתי לצאת לדרך עצמאית כיועץ. ידעתי שאוכל למכור את הידע שלי לחברות בתחילת הדרך שאין להן יכולת או צורך להחזיק מנהל שיווק במשרה מלאה. אז בתחילת שנת 2015 יצאתי לדרך עצמאית. על השלב הזה בקריירה אפשר לכתוב פוסטים ארוכים, אבל רק חשוב להגיד שהיה לי כייף, למדתי המון, עבדתי עם המון חברות ויזמים והרווחתי יפה, יותר ממה שהרווחתי כשכיר. אבל אחרי שנתיים הרגשתי שחוק  ועייף. אז החלטתי להצטרף לאחת מהחברות שייעצתי לה. זה נראה כהתאמה טובה אבל אני והמייסד לא הסתדרנו ונפרדנו אחרי שמונה חודשים. הפעם לא רציתי לחזור להיות פרילנסר, אז החלטתי לנסות משהו אחר. בעזרת חבר (שהפך לשותף) הקמתי סוכנות שיווק דיגיטאלי שהייתה אמורה לבצע את מה שעשיתי קודם לבדי, באופן נרחב יותר ועם פחות עבודה ישירה שלי. הקונספט היה טוב, גייסנו עובדים והחתמנו לקוחות אבל ה״אוטומציה״ המיוחלת לא קרתה- עדיין מצאתי את עצמי מול לקוחות- סוגר את העסקה, נמצא בשיחות שבועיות עם לקוחות וגם עושה הרבה מהעבודה ממש בעצמי. לקחתי עוד כמה פרוייקטי ייעוץ כדי לשמור על הכנסה נורמלית, והתחלתי לחשוב עוד פעם מה עושים הלאה. במקביל המשכתי לתפעל את קהילת אנשי שיווק בסייבר שהקמתי כמה שנים לפני כן, פעילות שהסבה לי הנאה, למידה מקצועית וגם קשרים. אחד מאותם קשרים היה אדם שלא הכרתי קודם, אבל שהכיר אותי דרך הפעילות שלי בקהילה. הוא פנה אלי, סיפר שהוא מגיע ארצה לביקור וביקש שניפגש. נפגשנו במשרדים של סנטינל וואן והוא הציע לי להוביל את השיווק בארץ. למוד אכזבות, לא רציתי לקפוץ ישר לתוך חברה שאני לא מכיר. הצעתי להם שאעשה את התפקיד כיועץ למספר חודשים, ואם נהיה מרוצים אחד מהשני נוכל להמשיך במסלול של תעסוקה מלאה. אחרי שבועיים בתפקיד הבנתי שזו חברה מיוחדת ושונה מאוד מכל אלו שבהן או איתן עבדתי בעבר- חברה גדולה שצומחת בקצב בלתי רגיל ובדרך לתפוס נתח שוק משמעותי מאוד, ואולי להנפיק בטווח זמן הקרוב. מאותו רגע זה היה רק עניין של זמן עד שאצטרף במשרה מלאה, מה שאכן קרה בתחילת שנת 2020. וזהו. נשארתי בחברה עוד שלוש וחצי שנים. ואחר כך- זה כבר חומר לסיפור אחר.

אז ככה הגעתי מקורס חובלים לתעשיית הסייבר. מרתק? מלא השראה? אני לא בטוח. אני בכלל לא בטוח שיש מה ללמוד מהסיפור הזה, אבל אני מקווה שמי שקרא עד הסוף לפחות נהנה מהדרך- שזה בגדול מתאר את המסלול המקצועי שלי. מפרך אבל מהנה בדיעבד.