סיימנו לא מזמן טיול של כמה שבועות בוייטנאם.

המדינה משגעת וכמובן מומלצת לטיול. היא מזכירה את תאילנד אבל יותר בתולית ומחוספסת. אבל לא על זה רציתי לדבר.

זו ארץ שממלאת אותי באופטימיות. ארץ שעברה זוועות נוראיות ונראה (לפחות למבקר) שהשתקמה ומביטה לעתיד.

סקירה היסטורית קצרה ולא ממצה של מאה ומשהו השנים האחרונות- הארץ הייתה תחת שלטון קולוניאלי צרפתי, ונקראה "הודו-סין". במלחמת העולם השניה היא נכבשה על ידי היפאנים, והוקמה תנועת גרילה שנלחמה בהם עד סוף המלחמה. לאחר מכן הצרפתים חזרו לשלוט עד שאותה תנועה הצליחה לגרש אותם באמצע שנות החמישים, באקט שגם פיצל את המדינה לצפון הקומוניסטי ולדרום האוטוריטרי. סוף טוב? ממש לא. המדינה נפלה קורבן למאבק בין גושי של המלחמה הקרה. ארצות הברית החליטה להתנגד לתנועה הקומוניסטית במדינה, חימשה, אימנה ולבסוף שלחה חיילים להגן על דרום המדינה, הדמוקרטי כביכול. בסופו של דבר, לאחר כעשור של דשדוש ומוות של מאות אלפי חיילים אמריקאים, ומצד שני – מאות אלפי מקומיים, הם עזבו את המדינה שהפכה קומוניסטית לגמרי וסגורה למערב. אבל גם הניצחון הזה לא הביא שקט למדינה שהחלה להילחם עם שכנתה קמבודיה, במלחמה שלא נגמרה עד סוף שנות ה-80, ואפילו סבלה מפלישה סינית. מאז שורר שקט יחסי באזור, והשלטון הפך יותר ויותר פתוח, עד שהיום פרט לדגלים האדומים שמתנוססים בכל מקום לא ממש מזהים שזו מדינה קומוניסטית (כן- יש סניפים של מקדונלדס בעיר הבירה האנוי. הו-צ'ין בטוח מתהפך בקברו). אז למה אני אופטימי? כי המדינה הזו מוכיחה שגם אחרי חמישה עשורים של מלחמה בלתי פוסקת- גם מול המעצמות הגדולות בעולם, גם מול מדינות שכנות וגם בתוכה פנימה (חלק ממלחמת וייטנאם היה מלחמת אזרחים דה-פקטו בין הצפון הקומוניסטי לדרום הליברלי) אפשר לבנות מחדש. אזורים שהיו אתרי קרב הפכו לערים שוקקות. תיירים מכל העולם מגיעים לראות את מוזיאונים שממחישים את זוועות המלחמה ואז קופצים לשוק ליד לקניות. והוייטנאמים? לפחות למתבונן מבחוץ, נראים שלווים, מחוייכים, נחמדים מאוד ושמחים מאוד לקבל תיירים מכל העולם. כן- גם אמריקאים קולניים שהסבים שלהם אולי הטילו פצצות נאפלם על אותם מקומות בהם הם מבקרים היום ונהנים. כמובן שהמדינה לא נטולת אתגרים. הפיתוח המואץ ניכר בכל מקום, והמקומיים כבר מתלוננים על עליית מחירי הנדל"ן. יש חשש שתיירות תפגע בערכי טבע וכמובן שמסחור פוגע באורח החיים המסורתי (גם בכפרים נידחים יש לכולם סמרטפונים). המדינה גם מורכבת מקבוצות אתניות שונות ובוודאי שיש מתחים ביניהן. ועדיין- ההרגשה היא של מדינה שלווה, לא כזו שנקרעה ממלחמות קשות וארוכות. האם זה אומר משהו על העתיד שלנו? אני לא יודע. אבל זה בוודאי מלמד שאפשר לרפא גם פצעים עמוקים ביותר ולבנות עתיד טוב יותר. 

ספיח

לוקח בדיוק 5 דקות של הסתובבות בחום של אוגוסט כדי לתהות מה בדיוק חשבו האירופאים והאמריקאים שהסתבכו בקמפיין מלחמתי במדינה הזו. תוסיפו לזה טופוגרפיה בלתי אפשרית, אוכלוסיה מקומית שיכולה לחיות מהמינימום של המינימום (בכפרים אתה עדיין רואה משפחות בבתי עץ של 2 קומות, בקומה העליונה ישנים, בקומת הקרקע מבשלים ומגדלים תרנגולות, חזירים ובפאלו, וליד יש טרסת אורז קטנה). תוסיפו מחלות טרופיות, ג'ונגל איימתני, גשמי מונסון עזים- מה לעזאזל הם חשבו להם?

הצרפתים הבינו שאין להם סיכוי לנצח את תנועת ההתנגדות נגדם בלוחמה זעירה בג'ונגל. הם הקימו מוצב גדול, איישו אותו בעשרות אלפי צנחנים ו"הזמינו" את המקומיים לעימות מכריע. הם לא לקחו בחשבון את התעוזה והעמידות המקומית, ובעצם גזרו על עצמם מצור ממושך וחסר סיכוי. האמריקאים כבר לא חזרו על הטעות הזו. הם ניסו לנצח באותן טקטיקות גרילה. האקס פקטור שלהם היה (לדעתם) המסוק, שיכול לנייד יחידות חי"ר קטנות במהירות, ואז כשמתגלה אויב לשפוך עליו אש ארטילרית, בתוספת סיוע אוויר וגם הפצצות מן הים כשמתאפשר. אבל כשהאוייב שלך מומחה בלוחמת ג'ונגל, כשיש לו מאגר לוחמים מתחדש וסבלנות אין קץ- זה חסר סיכוי. הלקחים של מלחמות וייטנאם ידועים. אין צורך לחזור וללמוד אותם בעצמנו שוב. עזה אינה דה-נאנג, והחמאס אינם הוייטקונג. אבל הדמיון רב מדי מכדי שננסה שוב לראות האם צבא סדיר מסוגל לנצח ארגון גרילה שנתמך על ידי אוכלוסיה מקומית.