לפני שבועיים רצתי את מירוץ ״סובב עמק״ בפעם השניה, כשנה לאחר הפעם הראשונה שהשתתפתי במירוץ הזה. לכאורה, אין בזה שום דבר מיוחד- רצתי לפני שנה, נהניתי, ובאתי שוב לשפר את התוצאה (בפעם שעברה גם טעיתי בניווט מה שהוסיף לי כמה קילומטרים ועליות וגם ליוויתי רץ שהתייבש עד שמצאתי רכב ופיניתי אותו, מה שהוסיף לי כמה עשרות דקות לזמן הסופי).

(ככה זה נראה בשנה שעברה, לפני הפציעה)

אבל זה לא הסיפור. כי השנה שעברה בין 2 הריצות האלו הייתה שונה מאוד. שנה שבמהלכה הייתי מושבת כמעט לגמרי מריצה. זה לא קרה בן רגע.

אחרי המירוץ הלכתי להחליף מדרסים ונעליים. קצת לאחר מכן התחילו לי כאבים בברך ימין, שקישרתי כמובן לנעליים ולמדרסים החדשים. רצתי איתן עוד כמה חודשים עד שהבנתי שהבעיה לא בהן אלא בברך. ניסיתי להוריד את עצימות ותדירות הריצה וזה גם לא עזר. לקראת סוף השנה כל ריצה הייתה מלווה בכאב (בסדר, זה קורה לכל מי שרץ הרבה) אבל הכאב לא נפסק והמשיך גם בשעות ובימים שאחרי הריצה. ביקור אצל פיזיותרפיסט העלה חשד לקרע במיניסקוס, שלדבריו לא נגרם משחיקה אלא מחבלה או נפילה (שאני לא זוכר). מובן שהוא המליץ לי לעצור את הריצה ולפנות לאורתופד לאבחון קליני. לא אלאה פה בסאגה של להשיג תור לאורטופד (שאמר לי כמובן את המשפט האלמותי של כל האורטופדים באשר הם:״ כואב לך כשאתה רץ? אז אל תרוץ זה לא בריא!״), לצילום רנגטן, CT, ואז לאורטופד מקצועי יותר שביקש MRI שדרש קומבינות ותחינות, אבל בסוף הייתה דיאגנוזה רפואית מסודרת- קרע במיניסקוס. בניגוד לדיאגנוזה החותכת, האורטופד דווקא לא רצה לחתוך. הוא טען שהיום לא מנתחים מיניסקוס קרוע. הוא המליץ לעבור מריצה לספורט אחר, שפחות מעמיס על הברכיים, וללכת לפיזיוטרפיה. הגעתי דרך חברים לאחת מנוסה מאוד בעבודה עם ספורטאים, והתחלנו מפגשים שבועיים של עיסוי ותרגילים, שאחריהם הייתי צריך לתרגל כל יום סט של עשרות תרגילים שונים, קשים ומכאיבים, במטרה לחזק את השרירים מסביב לברך כך שהפציעה לא תחזור על עצמה. וריצה? את זה היא לא הרשתה. לפחות בנתיים, עד שהברך תתחזק והכאב יפחת. אחרי כמה חודשים כאלה הפסקתי כי לא ראיתי כבר שיפור וכי התחיל הקיץ ולא הסתדר לי להגיע יותר. הבטחתי שאמשיך לעשות את התרגילים ואצור איתה קשר בסוף הקיץ. באמת עם הזמן הכאבים פסקו והיא אמרה לי שאני יכול לחזור לרוץ, אבל בעצימות נמוכה מאוד. אחרי כמה שבועות כאלו שבהם לא נראה שהכאבים מתגברים, קיבלתי ממנה אישור לחזור לרוץ ״כמו שצריך״- בתנאי שמדי שבוע אתן מנוחה לברכיים ואעלה את הנפחים והמאמצים באופן הדרגתי ביותר. אז עשיתי את זה ובשבוע שלפני המירוץ כבר הגעתי למרחק ריצה של 19 קילומטר, ואז קפצה לי מודעה של המירוץ בפייסבוק והחלטתי להירשם. כמובן שמועד ההרשמה כבר עבר והייתי צריך להשתמש בקשרים אצל מארגני המירוץ, אבל בבוקר המירוץ התייצבתי על קו הזינוק של מקצה 21 קילומטר (אני ממש לא בכושר לרוץ מרתון מלא בתנאי שטח), רצתי את המסלול וסיימתי אותו. לא בצורה מזהירה, לא בזמן טוב, אבל סיימתי. אז זה אמור להשמע כמו פוסט ניצחון של ״נפצעתי-חזרתי-ניצחתי״, אבל זה ממש לא הרגיש ככה. מקסימום, כמו חלק מתהליך ארוך מאוד של שיקום, אבל לא רק פיזי. כי מה שגיליתי כשחזרתי לרוץ בצורה רציפה פחות או יותר, הוא עד כמה זה היה חסר לי בשנה הזו. ההתנתקות מהסביבה למשך כמה שעות בשבוע. ניקוי הראש. האנדורפינים של סוף ואחרי האימון. אבל לא פחות מכך- אובדן הזהות. לפני כן, יכלתי להגיד על עצמי שאני רץ. אפילו מרתוניסט. במהלך השנה הזו, ממש לא הרגשתי ככה. ולראות את כל הפוסטים ברשתות על כל מיני אנשים שאני מכיר שהמשיכו לרוץ, רצו מירוצים ומסלולים מטורפים ורק משפרים את התוצאות משנה לשנה רק ביאסו אותי יותר. יכולתי אולי לאמץ ספורט אחר- שחיה, או אופניים. אפילו התחלתי לרכב על סקייטבורד (מה שמשפר את יכולות הגלישה ומהנה מאוד בפני עצמו)- אבל זה לא היה תחליף מתאים, בטח לא לספורט שאני עוסק בו באופן קבוע מגיל 17.

האם זה השפיע עלי? בוודאי. הייתי פחות שמח, יותר עצבני, חסר סבלנות, חסר חשק. יש מצב שאלו תסמינים של דיכאון. יכול להיות שזו פשוט בעסה מכך שלא הייתי מסוגל לעסוק במה שאני אוהב, במה שמגדיר אותי.

אז לאט לאט חזרתי לרוץ.

ככה זה נראה היום– יותר שיער, הרבה פחות כושר

פעמיים בשבוע, ואז שלוש. ואז יותר. והעליתי את הקילומטראז׳ השבועי. והגעתי

לכושר שמאפשר לי לרוץ בנוחות מרחק של חצי מרתון (מרחק שרצתי קרוב ל-30 פעם בשנה הקודמת). ועכשיו אני שוקל להעלות את הרמה ולהתחיל להתכונן שוב לרוץ מרתון. אבל כל שינוי כזה בעצימות מהול בחשש שמה הברך לא תחזיק מעמד, או חלילה- שגם השניה תיפצע (כבר התחילה לשלוח לי איתותים). אני לא רוצה בכלל לחשוב על אופציות להיות מושבת שוב. אז אני לא חושב על זה, ועושה את מה שאני יודע לעשות כשאני עצוב, מבואס או משועמם. אני שם את האוזניות, מפעיל את המוזיקה, ורץ. זה מה שאני מכיר, זה מי שאני, ואני מקווה שזה יימשך ככה עד כמה שניתן.