כשאתה חניך בקורס התנדבותי בצבא אין לך שום כוח.

המפקדים קובעים לך כמה תישן, מתי תאכל, איפה תזחל וכמה משקל תסחוב על הגב. אתה צריך לציית ולנסות לעמוד במטלות שמוטלות עליך, אחרת אתה משלם במזומן (תיזוזים) או באשראי (הדחה מהקורס שכל כך חשוב לך לסיים).

השלב הראשון של קורס חובלים (אחרי טירונות קצרה) היה מבוצע פעם בבסיס קטן על חוף ימה של עכו, בסמוך למגרש הכדורגל של בית ספר לקציני ים. הוא נקרא ״ימאות פיקודית״ או ״סדרת הים״ אבל כולם קראו, וקוראים לו- הימ״פ.

ארבעה אוהלים לשינה. אוהל גדול לחדר אוכל. כמה אוהלים קטנים לסגל, אפסנאות, מרפאה. שירותים כימיים. מחסן דלקים. חומה, גדר ומגדלי שמירה, וחוף ים בתולי. שלושת החודשים שבילינו שם בחורף של שנת 1997 היו ארוכים,קרים וכואבים במיוחד. ארוכים- כי כמעט לא יצאנו הבייתה. אני סגרתי שם 14, שבת מקוצרת (יוצאים בשישי בצהריים, חוזרים לבסיס במוצאי שבת), 28, מקוצרת, עוד 28 ועוד 14. קרים- כי היה חורף קשה במיוחד. סערות הציפו את האוהלים שלנו, שגם ככה קרסו לא פעם בגלל הגשם. לא פעם הצטברה בלילות שכבת קרח על סירות המפרש שהיו מונחות על החוף. וכואבים- זה בגלל ריצות בלתי פוסקות, מסעות, הפלגות בים קשוח והמון המון תיזוזים. היו תיזוזים אגביים (להקיף את מגרש הכדורגל בדקה וארבעים שניות). היו תיזוזים מצחיקים (לפשוט את הבגדים, לרוץ למים, ולטבול עם תחתונים וללבוש שוב את המדים כך שכולם מסתובבים עם מדים יבשים ותחת רטוב) והיו תיזוזים מאורגנים. לכל אחד מאיתנו הייתה ארונית ציוד ובתוכה דף פאקים. דף A4 עם שורות שבו כל חניך אמור לרשום את הפאקים (בשלב מסויים התחילו לקרוא לזה ״כוכבים״ כי זה לא נשמע טוב, אבל אנחנו דבקנו בפאקים) שקיבל מהמדריכים. יש לך גרגירי חול בנשק במסדר הבוקר? קבל פאק. לא עמדת בדקה ארבעים בהקפת המגרש- קבל פאק. שמיכת הסקביאס שלך לא מתוחה על המיטה? פאק. חול בארונית? פאק. בקיצור- כל טעות או אי עמידה בסטנדרטיים הביאו איתן פאקים.

בסוף היום נעמדנו כל המחזור במגרש המסדרים לעליית משמר. חולקו משמרות שמירה ללילה והקצין התורן נתן דגשים- הלילה יהיה קר, יש התראות וכו׳. לאחר גמר המסדר התפזרו כולם לאוהלים לסוג של שעת ת״שׁ. לכל מי שהיו פאקים הצטווה להתייצב במגרש הכדורגל עם ״מדי טבילה״ (מדי ב׳ ונעלי פלדיום, בלי כובע). למסדר כוכבים (שוב- כולנו קראנו לזה מסדר פאקים). שם פגש אותנו הקצין התורן ותיזז אותנו להנאתו. זה היה יכול להיות סחיבת פצוע, הרמת סירת גומי בטול מעל הראש או הקפה של המגרש תוך סחיבת שני מיכלי דלק (20 קילו כל אחד). אחרי זמן מה הוא היה שואל ״למי פה יש פאק אחד?״. כמה הרימו ידיים. אתם משוחררים. השאר- להמשיך. אחרי זמן מה השאלה חזרה על עצמה, ועוד אנשים שוחררו. בסוף נשארו רק חניכים עם כמות כזו של פאקים שברור שלא תימחק באותו הערב. ומתישהו, המסדר נגמר וכולנו שוחחרנו לישון. חזרנו לאוהלים והתרסקנו על המיטות, כל אחד ישן עד שהעירו אותו לשמור. הייתי במסדר הפאקים הראשון, ובכל אלו שבאו אחריו. פשוט לא היה יום שלא קיבלתי בו פאקים (או שנותרו לי פאקים למפרע מימים קודמים). בשלב מסויים הבנתי שזה לא ישתנה ולכן אין טעם להשקיע כל כך במסדר בוקר וניקוי הנשק. גם ככה התוצאה תהיה זהה, אז פשוט צריך להראות כאילו ניסיתי.

עם הזמן התברר שהמסדר נגמר תמיד בשעה עשר. אחרי זמן מה הבנתי למה. באותה תקופה התחילו להקפיד בימ״פ על 6 שעות שינה, משום שבמחזור הקודם חניך עפוץ עלה למגדל שמירה עם נשק טעון ופלט בטעות כדור שכמעט הרג את השומר אותו עמד להחליף. ההשכמה שלנו תמיד הייתה בעשרה לחמש בבוקר. שש שעות שינה, פלוס שעת שמירה, מביא אותנו לשעה עשר בלילה. חיברתי את שתי התובנות האלו- אני תמיד אהיה במסדר פאקים, והמסדר תמיד יסתיים בעשר. באותו רגע הפסקתי להשקיע גם במסדר פאקים. רצתי, סחבתי וזחלתי, אבל בחוסר חשק בולט. המדריך של אותו לילה היה מתחרפן. ״עוד פעם!״. אז רצנו עוד פעם. ״אתם לא רוצים לסיים וללכת לישון״!?״ לא עניתי, אבל ידעתי כבר את התשובה. לא הייתי היחיד. הייתה לנו הבנה קולקטיבית, תת הכרתית שאי אפשר להדיח יותר מכמות מסויימת של חניכים. כמה חניכים חתמו ויתור בשבועות הראשונים ועוד כמה נפצעו – והיה לנו די ברור שהם לא ידיחו אותנו אלא אם נעשה פאול רציני. אבל סתם לא לעמוד בזמנים? על זה לא מדיחים אף אחד. רק מענישים במסדר פאקים. אה, רגע, גם זה לא ממש מנגנון ענישה יעיל. כמעט בשום פעילות מחזורית לא עמדנו בזמנים או ביצענו את המטלות שהורו לנו. והם השתגעו מזה ולא הצליחו להבין, ורק ניסו ״להכנס בנו״ עוד יותר. אבל ברגע שהם הבינו שאנחנו הבנו, הם היו חסרי אונים. היה אחד שהיה גם סדיסט ולקח כמה חניכים כ״פרוייקט״ לנסות לשבור אותם. היה אחד אדיוט שהכריח אותנו לרוץ עם מיכל דלק על הכתפיים, אבל לא טרח לוודא שהשסתום סגור, ואני הרגשתי איך הבנזין זורם לי על כל החתכים בגוף ושורף אותי- עד שזרקתי את המיכל ורצתי לים לשטוף את עצמי, ושזה לא עזר, למקלחת ומשם, עירום, לאוהל של החובשת לבקש משחה לכוויות. המדריך הסדיסט הזחיל את כולנו על משטח כורכר עד שכל הברכיים של כולנו דיממו. יום אחרי זה חצינו את נחל נעמן המזוהם במסע, ויום לאחר מכן כבר היו מאושפזים 5 חניכים בבתי חולים שונים עם זיהומי דם.

אבל הם לא שברו אותנו. כמה שניסו, כמה שלקחו אותנו ל״שיחות נזיפה״ מחזוריות. אפילו קיבלו אישור מפיקוד החייל להפוך לנו את היום והלילה ולתזז אותנו עד הבוקר. זה השיג בדיוק את האימפקט ההפוך. זה איחד אותנו כנגד הסגל. אנחנו, מחזור צ״ג (93, מהימים שעוד היו קוראים למחזורים באותיות ולא במספרים כמו בטיס) התחלנו לקרוא לעצמו בשם צ״ג בלאגן- כינוי שהולך איתנו מאז החורף של 97׳ ועד היום. מה שלא הורג מבאס מאוד, עד שלומדים להתאחד כנגדו. אולי בגלל זה אלו מאיתנו שכן סיימו את הקורס היו אחר כך קצינים מעולים, חלקם עדיין בשירות. אולי בגלל זה אנחנו שומרים על קשר הדוק יותר מכל מחזור חובלים אחר שאני מכיר, קשר שכבר כולל גם את הנשים והילדים שלנו, ועובר בנופשים משפחתיים, חתונות ולוויות של ההורים שלנו. אולי.

מה שבטוח, שבלילות הקרים של חורף 97׳ בחוף הים של עכו למדתי את מגבלות הכוח (השתמשתי בזה עוד פעמים רבות בשירות וגם אחר כך בקריירה), ואיך שכשאין לך מה להפסיד אתה בעצם חזק מכולם.