אחד הזיכרונות הראשונים שלי, מגיל 4, הוא ״מסיבת סיום״ למלחמת לבנון הראשונה, שאבא חגג עם חברים על הדשא בקיבוץ. אני קיבלתי במתנה מצנח של פצצת תאורה שחיברנו לחייל צעצוע שלי וניסינו לזרוק לשמיים ולראות אותו צונח.

אני זוכר נעליים אדומות בבוידעם, גלויות מהמילואים וממרח חלבה מהמנות קרב. אלבומי תמונות:

אלבומים מהשירות בסיירת שקד, אלבום מששת הימים, מיום הכיפורים.

סיפורים על מרדפים ומארבים בדרום, הקרבות בירושלים, חצר המוות וצליחת התעלה.

ימי זיכרון, תוכניות בטלוויזיה. אלבומי ניצחון והנצחה. כתבות על הנופלים בעיתונים בימי הזיכרון ובימי כיפור.

ספרים. שיעורים בבית ספר. מספרים. תאריכים.

מספרים על הנופלים. לומדים מורשת קרב.

שירים ברדיו. שירים בכיכר. הוא לא ידע את שמה. אנחנו יודעים בעל פה את כל השירים.

דיווחים בטלוויזיה. ״דובר צה״ל מודיע על חילופי אש כבדים בגזרה המזרחית״. יש נפגעים לכוחותינו. הלוויות.

הרוגים בלבנון. הרוגים בשטחים. הרוגים במבצעים ובאימונים.

צו ראשון. אימוני כושר. יום סיירות. גיבוש. גיוס. קורס. שירות. שחרור. מילואים.

קבוצת ווטסאפ צ״ג בלאגן.

קבוצת ״נשות צ״ג. שם קורה האקשן האמיתי. שם מתאמות את הפעילות המחזורית.

מפגשים בחתונות. בריתות. לוויות של ההורים.

על האש מסורתי ביום העצמאות.

הענקות דרגה וקבלת פיקוד לאלו שהמשיכו

קוראים לריצה מד״ס

קוראים לאימון א״ג

לפני שהולכים לים בודקים מטרו

לפני שנוסעים לסיני או ירדן מתעדכנים במודיעין פח״ע

וכשמטיילים בשטח מעמיסים נוזלים ומריצים מקרים ותגובות

המדים הלבנים שמורים בארון

הנעליים הגבוהות התפוררו מזמן

את אותות המלחמה נתתי לילדות

הצבא הוא חלק ממני. חלק מכולנו.

והלוואי שיישאר ככה ולא יעבור לדור הבא.