נתבקשתי לסכם את שנת הלימודים הזו בשקופית, שיר או חיבור. זה מה שיצא:

בדקה הראשונה של שיעור ההיסטוריה הראשון שהעברתי שאלתי את התלמידים שאלה פשוטה. ביקשתי מהם לספר על אירוע היסטורי משמעותי שקרה בימי חייהם. לרובם לא הייתה תשובה בשליפה. כילידי שנת 2008 הם לא חוו עד אותו רגע מלחמה משמעותית (הם היו בני 5 ב"צוק איתן"). הם לא חווה איזה אירוע פוליטי יוצא דופן או אפילו לא אירוע ספורטיבי בקנה מידה גדול. אפילו את השקת האייפון הם פספסו. אז מה בכל זאת- התעקשתי? כן, אפשר גם אירוע אישי.

אחד ציין את הזכיה של נטע ברזילי באירוויזיון. אחרים ציינו בר/בת מצווה. את הקורונה. היו כאלו שסיפרו על אירוע משפחתי כגון נסיעה לחו"ל. היה אפילו אחד שאמר "נולדתי!" (אכן, אירוע משמעותי עבורו). סיפרתי להם שעבורי זה בוודאי היה רצח רבין, שאירע כשהייתי פחות או יותר בן גילם. כמקום שתיים ושלוש ציינתי את פיגוע התאומים (9.11) ואת מלחמת לבנון השניה. דיברנו על מה זה אירוע היסטורי, ולמה אנחנו "מחשיבים" אירועים מסויימים יותר מאחרים, ואיך אנחנו היום יכולים "לחוות" אירועים שקרו פעם דרך חקר של מקורות היסטוריים ראשוניים ומשניים. עסקנו בנושא סוגי מקורות היסטוריים וגם עליית הלאומיות באירופה ממש עד היציאה לחופשה הארוכה של החגים, שהתחילה לפני יום כיפור ונמשכה עד אחרי סוכות). בשיעור האחרון לפני היציאה לחופשה החלטתי שעל אף שזה לא בתוכנית הלימודים, זה יהיה פספוס לא לציין חמישים שנים לפרוץ מלחמת יום הכיפורים. הראיתי לתלמידים צילום של דף תחקיר צבאי שמצאתי בבוידעם של ההורים שלי שמתאר את נפילתו של סרן בארי חזק במלחמת יום כיפור, ואז הראיתי להם את מילות השיר שכתב לפני מותו-"ריבונו של עולם". אמרתי איזה משפט ערטילאי כזה שכל מי שחי בארץ אז זוכר איפה היה כשפרצה המלחמה, ושזו טראומה שלא תישכח לעולם. הבנתי שזה לא באמת נקלט ואז, לסיכום הראיתי להם את סצינות הפתיחה והסיום של הסדרה "שעת נעילה". ניסיתי להמחיש להם את ההפתעה, את האובדן ומה זו "טראומה לאומית". אמרתי להם שאני שמח שהם לא חוו כזו ושאני מקווה שהם גם לא יחוו מעולם טראומה כזו.

בבוקר שבת, השביעי באוקטובר, קמתי ורצתי עם המשפחה שלי לממ"ד. בהתחלה חשבתי שהחמאס סידרו לנו הומאז' למתקפת הפתע של 73. ואז הדיווחים התחילו להגיע. נזכרתי בשיעור שהעברתי לפני החופש.

אין צורך יותר להתאמץ ולהסביר.

את הטראומה שלהם- הם קיבלו, ובגדול.