השבוע סיימתי שנה ראשונה כמורה בתיכון. במהלך השנה, הרבה אנשים שאלו אותי על השינוי ואיך זה ללמד את הדור הצעיר, אבל החלטתי לחכות עד לסוף בשביל לסכם. הדיסקליימר המתחייב- מדובר בחוויה האישית שלי. אין לי מושג האם זוהי החוויה של אדם שעושה הסבה לחינוך או אם מה שאני חוויתי בבית הספר דומה למקומות אחרים.   

אז כמו שאתם יודעים לפני שנה סיימתי לעבוד בחברת סייבר גדולה והתלבטתי לגבי עתידי המקצועי. הרגשתי מיצוי מהטק אבל לא הייתי סגור על מה אני רוצה לעשות אז נרשמתי ללימודי תעודה הוראה לאקדמאים שהיו אמורים להתחיל באוקטובר. אחרי שבועיים בערך התקשרו אליי מעיריית הרצליה ושאלו אם אסכים להתחיל ללמד כבר בספטמבר. הם הבטיחו לסדר את הפרוצדורות מול משרד החינוך והמכללה ויאללה רק תתחיל. אז התחלתי. האמת? לא היה לי מושג למה לצפות. בגלל שלמדתי בבית ספר דמוקרטי, לא הכרתי בכלל מה זה תיכון "רגיל", איך נראית ומרגישה כיתה של 30 תלמידים (זה יותר ממה שהיה לי בשכבת גיל ) ובטח שלא איך נראית ומרגישה שכבה של 14 כיתות. גם חומרי הלימודים לבגרות ואופן הלימוד השתנו בזמני הבגרות התמקדה בהיסטוריה של המאה ה-20 עם ציונות וישראל בצד, היום זה מה ממש במרכז, והלימוד והבחינה מתבצעים עם חומרים פתוחים כך שאין יותר משמעות לשינון וזכירת החומר, והרבה יותר דגש על מיומנויות. את כל הנושא של "חדר המורים" הכרתי במעומעם (אמא שלי הייתה מורה ומנהלת), אבל מעולם לא יצא לי להיות חלק מזה.

איך אגיד במשפט אחד? כל הקלישאות ששמעתם או ראיתם? הן נכונות. מורות באמת שותות קפה נמס עלית. תלמידים באמת ממציאים תירוצים מופרכים ונמצאים במסכים כל הזמן (כן, כשאתם שמים תיק על השולחן אנחנו עדיין רואים שאתם בנייד מאחוריו. זה תיק לא קיר).
בכיתות יש רק שני מצבי טמפרטורה- קפוא או ג'ונגל טרופי. ועוד ועוד…

אבל כשצוללים מתחת לקלישאות, יש במקום הזה המון רבדים שאני לא הכרתי, ואני בספק אם רובנו נותנים להם את תשומת הלב הראויה. נתחיל מבית הספר עצמו. בית ספר הוא מיני-קורפ. יש בו קרוב ל-1000 תלמידים ובסביבות 150 אנשי סגל. תחשבו רק מה זה לנהל לו"ז של כזו אופרציה במדינה כאוטית כמו ישראל. זו סביבת עבודה נשית ברובה, עם הנהלה נשית, מה שעבורי היה שינוי מרענן. זו גם סביבה שבה הייתי בין הצעירים, ואחרי הרבה שנים כ"בומר" בטק זה בוודאי היה נחמד להחשב צעיר ופוחז (וגם- לכל המורות יש פייסבוק אז כולן רואות כל סרטון גלישה או סקייט שאני מעלה ובטוחות שאני מה זה מגניב).

נמשיך לאנשים. הסגל שאני פגשתי מורכב מאנשים ערכיים, מקצועיים ואכפתיים. באמת ובתמים, אנשים שעוסקים כל היום באיך לעשות טוב לילדים שלכם ואיך לעשות את הילדים שלכם אנשים טובים יותר. אני לא מכיר הרבה מקומות כאלו (אולי בתי חולים) שעוסקים בטוב. האכפתיות לא שמורה לתלמידים בלבד, היא מושטת גם לקולגות וגם למורים חדשים. זה אולי מקום העבודה היחידי בחיי עד כה שמישהו טרח לשאול אותי מה שלומי, האם אני צריך משהו, שחנכו אותי ושנתנו לי משוב על העבודה שלי.

ונסיים בילדים. כאמור- הקלישאות נכונות. זה דור מסכים, דור קורונה, דור שלא יודע מהחיים שלו. ידע כללי שואף לאפס, כמעט בלי חיבור לאקטואליה ולאירועי היום יום. אבל- הם אינטליגנטים, רגישים, מצחיקים ובמובנים רבים בוגרים ממה שבני הדור שלי היו בגילם. ואם אחרי מה שהם עברו בשנה הזו (מלחמה, לימודים מרחוק, טילים ואזעקות, בוגרי בית ספר חללים, בוגרי בית ספר חטופים והמון חרדה ואי וודאות) הם עדיין צוחקים, משחקים ולומדים ברצינות, אי אפשר לבוא אליהם בתלונות בכלל. הם טינאייג'רים במדינת ישראל וזה קשה מספיק, ועצם זה שהם מתנהגים (ברוב הזמן) בכבוד אחד לשני, למורים ולסביבה שלהם זה אומר הרבה על החינוך שקיבלו בבית ובמערכת החינוך עד פה. אני מרגיש שלפחות בתחום שלי החובה היא עלי- לתת להם פרספקטיבה היסטורית (פחות ידע- את זה יש להם בנייד), כלים להבין ולנתח את המציאות ובעיקר להסתכל עליה בעין ביקורתית. אתן כדוגמא רק את הדיונים שהיו לנו בכיתה אחרי פרוץ המלחמה, דיונים שהתחילו בטונים לוהטים ("צריך לשטח את עזה!") ואחרי כמה דקות של דיון אינטליגנטי ולא מתלהם מגיעה ההבנה שהמציאות מורכבת, שאין פתרונות קסם ובעיקר שצריך להיזהר מסמאות שמוכרים להם בתקשורת וברשתות. אני מאמין שהדור הזה מוכשר וערכי לא פחות מאלו שהיו לפניו, ועם חינוך נאות הוא עוד יעשה פה במדינה דברים גדולים.

אין סיכום כי זה לא סוף וגם אין פה שינוי מוחלט- אני אמשיך במוד ההיברידי גם בשנת הלימודים הבאה. מדי פעם אעדכן פה וברשתות.

כן אגיד שבעקבות החשיפה שלי הרבה אנשים פנו אליי והביעו עניין בהסבה להוראה. אני מקווה שלפחות חלקם אכן יעשו את השינוי. מערכת החינוך זקוקה למורים טובים- לא כי אין בה מורים טובים כרגע, אלא כי הם פשוט לא עומדים בעומס. אם יש לכם שאלות אשמח לענות פה או בפרטי. שיהיה לכולם חופש נעים!