אז כמו שכבר סיפרתי אני לוקח פסק זמן מההוראה. הרבה אנשים שאלו אותי מה ולמה אז חשבתי לרכז הכל בפוסט מסודר. כמו תמיד במקצוע שלי- צריך להסתכל קצת אחורה.

לפני שנתיים וחצי סיימתי עבודה בחברת סייבר גדולה. אחרי עשור בתעשייה הרגשתי

שאני רוצה לנסות משהו אחר, עם יותר משמעות. במקביל לגישוש במקומות עבודה אחרים ביררתי על לימודי תעודת הוראה לאקדמאים- מסלול בן שנה של יומיים בשבוע שכולל גם התנסות מעשית. לא ידעתי אם ארצה לעבוד במקצוע ההוראה אבל חשבתי שזו תהיה התנסות מעניינת שתאפשר לי לעבוד במקביל. את התוכנית מבצעים באחד מבתי הספר למורים בשיתוף עם הרשות המקומית. יצא שיש שיתוף בין הרצליה בה אני מתגורר לבין לווינסקי. החלטתי להירשם. לאחר ראיון קצר בזום נמצאתי מתאים לתוכנית והתכוננתי להתחיל ללמוד באוקטובר 23'. אחרי שבועיים פנו אלי מאגף החינוך בעירייה. שאלו אם אני מוכן להתחיל ללמד כבר בספטמבר הקרוב. אמרתי- שכן אבל שלמיטב ידיעתי אי אפשר ללמד בתיכון בלי תעודת הוראה. הם אמרו שיטפלו מול משרד החינוך. אמרתי שאחד הימים שרוצים שאלמד בהם הוא היום שבו אני צריך להיות בלימודים בלווינסקי. הם אמרו שזה ייחשב לי כחלק המעשי ושזה לא יבוא על חשבון הלימודים העיוניים (כמה שעות באמצע שבוע, ועוד ימי שישי בבוקר, בזום- מכיוון שכבר היה לי תואר לא הייתי צריך ללמוד גם את תחום הדעת). אמרתי על החיים ועל המוות, והסכמתי. אחרי חפיפה קצרה מאוד מצאתי עצמי בשבוע הראשון של ספטמבר (היו כמובן קצת עיצומים) מול כיתה של 27 תלמידי כיתה י'. זה היה שוק מוחלט. לא רק שלא הכרתי את חומר הלימוד, ולא עמדתי מעולם מול כיתה, זו גם הייתה הפעם הראשונה שלי בכיתה כזו של 30 ילדים שלומדים לבגרות. הניסיון שלי כתלמיד בבית הספר הדמוקרטי היה שונה מאוד. מכיוון שתלמידי כיתה י' הם חדשים ומבוהלים בעצמם הם לא שמו לב שאני חדש בעצמי, וככה זרמנו את כמה השבועות עד חופשת סוכות, שממנה לא ממש חזרנו ללמוד בגלל המלחמה. אחרי זה היו כמה שבועות של זומים, לימודים בקפסולות (לא היו מספיק מרחבים מוגנים בבית הספר) עד שחזרנו לשגרת לימודים. מיותר לציין שלא הייתי מוכן לאף אחד מהתרחישים האלו. ספק עם איזה מורה חדש באיזה מקום בעולם מוכן לתרחיש כזה. קצת לאחר מכן מצאתי עבודה כיועץ שיווק בחברת הסייבר סקייהוק והתחלתי לחלק את זמני בין הבית ספר, העבודה והלימודים. זה היה מתיש מאוד אבל גם חדש ומרגש. השנה טסה לה, ואז מבחנים והופ! חופש גדול. תחילת השנה השנייה הייתה אמורה להיות קלה יותר. סיימתי כבר את רוב החובות שלי לתואר, וידעתי כבר את החומר שמלמדים בכיתה י', אבל הייתי רגוע. היו לי כבר מצגות ודפי עבודה מוכנים. כשבוע לפני תחילת השנה אני מקבל טלפון מהרכז. מסתבר שרוצים שאעלה אחוזי משרה, שאכין תלמידי עולים לבגרות, וגם שאלמד כיתות מאתגרות יותר. והדובדבן? תוכנית הלימודים הפנימית של בית ספר השתנתה, וחוץ מנושא אחד קטן אני צריך שוב ללמד נושא שאני לא מכיר (אחר כך גם גיליתי שאין לו ממש מערכי שיעור מסודרים, אז כל שיעור דרש הכנה ארוכה ומייגעת של הכנת מצגת, סרטונים, דפי תרגול ובחנים). השנה נפתחה כרגיל. כלומר- בשביתה. הפעם שביתה רצינית של המורים, שחוץ מליצור פערים בחומרי הלימוד לא השיגה הרבה להבנתי (וגם נדרשנו להשלים את ימי השביתה בחופשים מאוחר יותר). גם במהלך השנה הזו היו בלתמ"ים בטחוניים- החוויה של לשמוע אזעקה ולרוץ עם התלמידים למקלט במהלך שיעור היא לא אחת הנעימות. אתה מרגיש אחריות לעשרות ילדים שתקועים איתך במקלט, שחלקם הולכים בשאנטי, חלקם לחוצים ומפחדים מהאירוע, וכולם מריחים כמו שמתבגרים מריחים (הבנים מזיעה, הבנות משלל ספריי ובשמים מתוקים מדי). השנה זרמה לה והתחלתי להרגיש את השחיקה המפורסמת. לזה התווספה שחיקה אחרת- הצורך לג'נגל בין העבודה בבית הספר (שדורשת הרבה מעבר לשעות הפיזיות בבית הספר, החל מהכנת התכנים ועד בדיקת המבחנים שמתבצעת לגמריי בזמני הפנוי), בין העבודה בחברת הסייבר (שבנתיים התפצלה בין 2 חברות). לסוף השנה הגעתי עייף אבל עם מוטיבציה לסיים את תקופת המבחנים כמה שיותר מהר כדי לפנות את הקיץ לפעילויות אחרות- ואז הגיעה המלחמה עם איראן, ואפילו לסיים את השנה כמו שצריך לא הצלחנו. לא נורא.

ואז שאלו אותי שוב מבית הספר האם בשנת הלימודים הבאה ארצה לעבוד באותה מתכונת. מכיוון שהמשכורת שמרוויח מורה מתחיל לא מספיקה (שלא נדבר על הפער הבלתי נתפס מהמשכורות בטק) השבתי שאין לי ברירה ואני לא יכול לוותר על הייעוץ במקביל. משום שהצורך של בית הספר היה שמי שמאייש את הפוזיציה שלי יעבוד במשרה מלאה וגם יחנך כיתה במקביל, ומכיוון שזה לא התאים לי, הסכמנו שניפרד כידידים. התחלתי לחשוב על מקומות אחרים אבל אז החלטנו לנצל את ההזדמנות ולצאת לטיול משפחתי ארוך, כך שגם ככה לא אחזור ללמד בראשון בספטמבר. אז נכון לעכשיו אני לוקח פסק זמן מההוראה. יש כבר כיוונים אחרים לקריירה- אפרט על זה כשנחזור ארצה. 

לגבי הרשמים שלי מהשנתיים האלו (כנראה השנתיים המאתגרות ביותר למורה חדש במדינת ישראל ובכלל) אכתוב בפוסט אחר את התובנות שלי, אבל אגיד שזה מקצוע מופלא, שאינו מובן דיו (על ידי מי שאינו מורה), אינו מתוגמל דיו (הן מבחינה חומרית והן מבחינת הסטטוס החברתי) ושיש צורך אקוטי בעוד המון מורים טובים (רוב מוחלט של מי שפגשתי היו אנשים טובים ומסורים) שייכנסו למערכת.

ממשיכים לטייל- נתראה